לחצות את הירדן

הירדן התנ"כי אינו רק גבול גיאוגרפי, אלא סמל למעברים משמעותיים – ברמה האישית וברמה הלאומית.

עוצמתו של הירדן כסמל נטועה במציאות הפיזית: פעם הוא היה נהר איתן. לפני שמונים שנה בלבד זרמו בו כתשע מאות וחמישים מיליון קוב מים בשנה, אך היום נותר ממנו זרזיף – כשבעים מיליון קוב בלבד. סכר דגניה ותעלת הע'ור הירדנית, שהטתה את מי הירמוך, ייבשו אותו עד לבלי הכר.

ואף על פי כן, בכל קיץ רבים מאיתנו נוהרים צפונה ומזרחה, אל הירדן ואל מקורותיו. נוגעים במים שחצו אבותינו, עומדים ברגליים רטובות במקומות שבהם התרחשו סיפורי התנ"ך. זו זכות שלא רבים זכו לה לאורך הדורות.

חציית הירדן בתנ"ך היא רגע של התגלות או שינוי דרמטי. יהושע חוצה אותו ונכנס לארץ המובטחת – המים נעמדים כנד אחד, ועם של נוודים נכנס לארצו. אליהו חוצה את הירדן לפני עלייתו בסערה השמיימה, ואלישע חוזר לבדו כשהוא אוחז באדרת ובתפקיד רבו. הירדן הוא קו הגבול הסיפי.

שלושה מפגשים משמעותיים עורך דוד על גדות הירדן

כשדוד המלך חוזר מהגלעד אחרי מרד אבשלום, עליו לחצות חזרה את הירדן. בין שתי הגדות (אולי אפילו תוך כדי החציה) מתרחשת סדרה של שלושה מפגשים.

אלו אינם מפגשים מקריים – יחד הם יוצרים מערכת שלמה שמשקפת את הדילמות המרכזיות של מלוכת דוד: סליחה מול נקם, אחדות מול פיצול, והמשכיות מול פרידה.

המפגש ראשון הוא עם שמעי, האיש מבנימין שקילל את דוד בצאתו מירושלים, וכעת ממהר לקראתו: "וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא… וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן". הוא מביא עמו אלף איש, כמו ברית שלום מוחשית: הנה, אם תסלח לי, יש לך אלף תומכים חדשים מבנימין.

המלבי"ם מסביר את הדחיפות שבמעשהו: "אחרי עברו הירדן יתפוש מלכות, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". על סף הירדן, בטרם חזרה מלאה למלכות, עדיין אפשרית המחילה.

אבישי בן צרויה רוצה להרוג את שמעי על חטאו הקודם, אך דוד נוזף בו: "הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל?! כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". דוד מבין שהמחילה כעת היא מעשה של עוצמה, לא של חולשה.

אחריו מגיע מפיבושת נכה הרגליים, נכדו של שאול ובנו של יהונתן, ומראהו מעיד על אבל עמוק: לא מגולח, לא רחוץ, בבגדים מלוכלכים. מדוע לא הלך עם דוד לגלות? ציבא העבד, שחמד את שדות מפיבושת, האשימו שתמך במרד, ודוד האמין לציבא בלי לבדוק והעניק לו את השדות.

עכשיו, בפגישה על סף הירדן, מפיבושת מספר שציבא רימה אותו ולא נתן לו ללכת עם דוד.

במקום לבחון את האמת לעומקה, דוד פוסק בחיפזון: "אתה וציבא תחלקו את השדה". בניגוד למשפט שלמה המפורסם, כאן דוד באמת חוצה את הילד לשניים. זוהי החלטה גורלית. חז"ל ראו בה את שורש הפילוג העתידי: "בשעה שאמר דוד למפיבושת: 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה".

מפיבושת אמנם עונה בענווה: "גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶך בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ!" – אך הנזק כבר נעשה. החלטה שנעשתה בחיפזון על סף הירדן תשפיע על עתיד הממלכה.

המפגש השלישי הוא עם ברזילי הגלעדי, הזקן העשיר שתמך בדוד בעת צרתו. דוד מכיר לו טובה על שאירח אותו בגלותו מזמין אותו לבוא עמו לירושלים, אך ברזילי בחוכמתו מסרב: "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם… יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי".

זוהי פרידה מרגשת בין שני ידידים. ברזילי יודע את המגבלות שלו, יודע מתי אין לחצות גבול. במקומו הוא שולח עם דוד את כמהם בנו הצעיר שמסוגל להתחיל חיים חדשים. "וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ".

אחרי המפגשים הללו, מגיע רגע החצייה עצמו: "וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ". מהי אותה "עברה" המסתורית?

רלב"ג פירש: "היא הספינה קטנה אשר יעברו בה הנהר". אכן, במפת מידבא העתיקה מהמאה החמישית לספירה, מופיעה מעבורת שחוצה את הירדן. וגם בתבליטים אשוריים עתיקים נראה מלך אשור חוצה נהר במעבורת, כששישה חותרים מובילים אותה ומרכבתו עליה.

זו כנראה הדרך שבה חצה דוד את הירדן – במעבורת מיוחדת שהוכנה עבורו. אלף איש מבנימין ואנשי יהודה באו לעזור לו בחצייה, והמלך נותר אחרון: "וַיַּעֲבֹר כָּל הָעָם אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר". כמו מנהיג אמיתי, הוא מוודא שכולם עוברים בבטחה לפני שהוא עצמו חוצה.

הגבולות החשובים ביותר אינם הפיזיים, אלא אלה שבתוכנו. כל חצייה של נהר ושל גבול היא הזדמנות לתיקון, אך יש בה גם אלמנטים קשים של פרידה, וסיכון להחמיץ. דוד, בחצותו את הירדן, מצליח לאחות חלק מהקרעים – הוא סולח לשמעי – אך בו-זמנית יוצר קרע חדש כשאינו מקשיב באמת למפיבושת.

זוהי אולי המורכבות של כל נקודת מעבר – היא הכרחית, אך לעולם אינה מושלמת. גם אנחנו חוצים ימות-סוף וירדנים בחיינו – בין תקופות, בין זהויות, בין תפקידים. חכמת המעבר אינה רק החציה עצמה, אלא באומץ להפרד, בגבורה לסלוח, בפתיחות הלב במפגשים מחודשים. ולפעמים – כמו ברזילי הזקן (או כמו משה על הר נבו) – בתבונה לדעת מתי להישאר על הגדה ולא לחצות