דוד המלך בורח על נפשו. בנו אבשלום הכריז עליו מרד, ירושלים נפלה לידיו. המלך שלא מזמן הוביל צבאות לנצחונות מפוארים יורד כעת בדרכי המדבר עם קומץ נאמנים, זקן ועייף.
באמצע הדרך, במקום בשם בחורים, קורה משהו מזעזע. מישהו יוצא מבין הגבעות ומתחיל להשליך אבנים על המלך הנמלט. ולא די לו באבנים, הוא מתחיל לצעוק עליו קללות נוראיות: "וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל! הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַחְתָּיו, וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ, וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה."
שמעי בן גרא, איש משבט בנימין, לא מסתפק בביקורת מדודה. הוא מלווה את השיירה הנמלטת, מטיח אבנים ומקלל את דוד בקללות שמקפיאות את הדם.
אבישי בן צרויה, מי ששימש כ׳יחידה לאבטחת אישים׳ של דוד, פחות התחבר. הוא מבקש מדוד: "לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ? אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ."
אבל דוד עושה משהו שאף אחד לא ציפה לו. במקום לתת לאבישי לחסל את המעליב, במקום להגן על כבוד המלכות, דוד עוצר אותו ואומר משהו מדהים: הַנִּיחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'. אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה.
זו תגובה של מנהיג שהתחיל תהליך תשובה אמיתי. דוד לוקח אחריות על המצב שלו – הוא מבין שהמרד של אבשלום והמצוקה שלו הם תוצאה ישירה של מעשיו. הוא לא מסתתר מאחורי המעמד שלו ולא מאשים אחרים, אלא מזהה שיש משהו בביקורת הקשה הזו של שמעי, משהו שהוא צריך לשמוע.
יכולת קבלת ביקורת קשה היא חלק מהתהליך הזה – היא מראה מנהיג שמוכן באמת להביט במראה ולהכיר בטעויותיו.
האמת היא ששמעי לא היה מדויק בהאשמותיו. דוד לא רצח את בית שאול – להיפך, הוא אפילו נשא קינות מרות על מות שאול ויהונתן, הוציא להורג את העמלקי שטען שהמית את שאול, והעניש כל מי שפגע באנשי בית שאול.
אבל מנקודת מבטו של איש בנימין כמו שמעי, התמונה נראתה אחרת לגמרי. שאול המלך מהשבט שלו נפל בקרב, אבנר בן נר שר הצבא נרצח, איש בושת בן שאול נרצח, וכל הנהגת השבט הושמדה – ובסוף דוד משבט יהודה עלה לכס המלכות. גם אם דוד לא היה מעורב ישירות בכל הרציחות האלה, מראית עין הייתה כאן.
שמעי ייצג את כל אותם אנשים שהרגישו שדוד הגיע לכוח על חשבונם. הוא הביע במילים גסות וכואבות את מה שרבים חשבו אבל לא העזו לומר.
זה מזכיר אותנו עד כמה עמוקה הייתה מנהיגותו של דוד. משטרים נופלים כשהם לא יודעים לקבל ביקורת – הם מסתגרים, מתרחקים מהציבור ומאבדים את הקשר עם המציאות.
ביקורת, אפילו קשה וכואבת, היא דרך עבור הציבור להוציא קיטור ולהביע את הכעס שלו. אבל היא גם הדרך היחידה ללמוד ולהשתפר. מנהיג אמיתי יודע לעמוד מול האופוזיציה שלו ולחטוף קללות בלי להישבר מזה.
איך אנחנו יודעים שכנים דבריו של דוד? כי כך בדיוק נהג גם כשחזר לירושלים כמלך מנצח. שמעי בא להתחנן לפניו ולבקש סליחה. אנשי דוד רצו להרוג אותו על העלבונות שהטיח במלך, אבל דוד סלח לו והבטיח שלא יזיק לו.
חז״ל אומרים שדוד זכה לשכר גדול על הרחמים שהראה לשמעי בן גרא. מזרעו של שמעי יצא מרדכי היהודי, מושיע עם ישראל במגילת אסתר. מהמבקר הכי חריף של דוד נולד מנהיג. איש יהודי-ימיני שפעל למען עמו בשושן הבירה.
