ואם תתנהגו לא יפה ילדים וילדות, ניקח אתכם לקבר של אבשלום!
תראו את התמונה הנדירה הזאת מ 1877 שבה רואים עשרות אלפי אבנים קטנות שמקיפות את המבנה המפורסם של יד אבשלום.
מה הסיפור שלהן? איך זה קשור לילדים הכי פושטקים בירושלים, והאם זה באמת קשור לאבשלום הבן המרדן?
חטאים רבים הביאו לסופו הטרגי של אבשלום, בנו המורד של דוד- אבל הגדול מכולם היה אולי שאיפתו לתהילה, כבוד ולזיכרון נצח.
אפילו במורשת שתשאר לאחר מותו הוא השקיע, במעשה שאפשר להביט עליו גם בחמלה מסוימת:
אבשלום חושש שייעלם מדפי ההיסטוריה, ולכן הוא בונה לעצמו מצבה – אנדרטה מפוארת שתנציח את שמו לדורות. אירוניה מרה היא שבסופו של דבר, במקום קבורה מכובדת, לאחר שאבשלום מוצא להורג בסבך האלה, הוא מושלך אל הפחת ונקבר תחת גל אבנים לדראון עולם.
המבנה המפואר בנחל קדרון שאנו מכירים כיום כ"יד אבשלום" הוא כלל אינו המצבה המקורית שבנה לעצמו הנסיך המרדן, ובכל זאת יש לו קשר מרתק לאבשלום.
"וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ, כִּי אָמַר, אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי. וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה."
על פי ממצאים ארכיאולוגיים, המבנה המכונה בימינו "יד אבשלום" נבנה רק בשלהי ימי בית שני, כאלף שנים אחרי אבשלום. יש המשערים שזהו קברו של אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס. יד אבשחום המקורית, הייתה כנראה כמה קילומטרים צפונה משם, בעמק המלך שמצפון לעיר העתיקה של ימינו.
אבל האירוניה מעמיקה עוד יותר. לאורך מאות שנים, החל מימי הביניים, התפתח מנהג מרתק הקשור לקבר שנתפס כ״יד אבשלום״. רבי עובדיה מברטנורא מתעד אותו, וכך גם הנזיר הנוצרי פליקס פברי במאה ה-15. ילדים מכל הדתות – יהודים, נוצרים ומוסלמים – שעברו ליד המצבה נהגו להרים אבנים ולהשליכן לעבר המבנה.
המנהג היה כה נפוץ עד שנערמו צרורות אבנים לערמות גדולות סביב המצבה, וכפי שכתב פברי: "אילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים".
מה פשר מנהג הסקילה באבנים?
פברי מספר שהורים לילדים סוררים ובעייתים היו מוליכים אותם במיוחד ליד אבשלום. שם, בעומדם לפני המצבה, היו מספרים להם את סיפור המרד והנפילה של אבשלום, ומכריחים אותם "באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום".
הנזיר מסכם: "זוהי דרך-התיקון היעילה ביותר לילדים בירושלים".
איזה צחוק גורל מריר! אבשלום ביקש להקים לו יד, למען יזכרוהו לטובה, ולבסוף הוא נקבר תחת גל אבנים. ואפילו המקום שמכונה בטעות יד אבשלום – עודנו נסקל עד היום באבנים, כבן סורר ומורה, בידי בני כל דתות אברהם.
צחוק הגורל הזה מלמד אותנו שיעור עמוק. רבן שמעון בן גמליאל אמר: "אין עושין נפשות לצדיקים – דבריהם הן הן זכרונן". מה שנשאר מאיתנו אחרי לכתנו אינו המצבה, לא הבניין שנושא את שמנו, לא הפסל או האנדרטה.
מה שנשאר הם המעשים הטובים, הדברים שתיקנו, האנשים שעזרנו להם, החסד שהשארנו בעולם.
בעידן שלנו, שבו כולנו בונים "יד" דיגיטלית דרך הרשתות החברתיות, דרך פוסטים, תמונות וסרטונים, שווה לחשוב: האם אנחנו משאירים אחרינו סימן של ברכה, או ערימת אבנים? האם אנו זוכרים שלא המצבה היא העיקר, אלא המעשים והערכים?
יורם טהרלב כתב בשירו המיוחד:
"במקום שאליו אני הולך
אני נזהר שלא לשבור
אני נזהר שלא לדרוך
אני נזהר שלא לזכור […]
פה תישאר אחרי לכתי
החברות אשר היתה"
אולי זו התשובה האמיתית לשאיפתו הטרגית של אבשלום. לא פירמידות ולא מצבות מפוארות יבטיחו לנו חיי נצח, אלא דווקא החברויות שיצרנו, החסד שהענקנו, והטוב שהשארנו אחרינו.
